<h1>ארחות חיים הלכ' כתובות סימן ל"ו</h1>
<h2>דף כט:</h2>
חייב אדם לישא את אנוסתו כדכתיב ולו תהיה לאשה, פי' אם אינה אסורה לו וסתם שדה אונס וסתם עיר פתוי. ומה בין אונס למפתה (שהאונס) [שהמאנס] נושא בעל כרחו ואפילו חגרת או סומה או קטועה והמפתה אינו כונס [אלא] לדעתו. (אונס) [מאנס] נותן קנס עם הנשואין והמפתה (לכשיכנוס) [לכשלא יכנוס]. אבל כנסה כותב לה כתובה ודיו. (אונס [מאנס] נותן צער ומפתה אינו נותן. והרמב"ם ז"ל כתב המפותה שלא רצתה להנשא למפתה או שלא רצה אביה ליתנה לו או שלא רצה הוא הרי זה נותן קנסה והולך ואין כופין אותו לכנוס ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. אבל האנוסה שלא רצתה היא או אביה להנשא לאונס הרשות בידם רצתה היא ואביה והוא לא רצה כופין אותו וכונס [ונותן קנס] ואינו מוציא לרצונו לעולם ואין לה כתובה שלא תקנו כתובה לאשה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזה אינו יכול להוציא היתה אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שנייה הרי זה לא ישאנה. וכן אם נמצא בה דבר ערוה אחר שכנסה הרי זה יגרשנה שנאמר ולו תהיה לאשה הראוייה לו. אונס שעבר וגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה. אין האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדים ואין צריך התראה ע"כ. ואינו חייב עד שתהיה נערה בתולה אבל בעולה או בוגרת לא.
<h2>דף לה:</h2>
עשר בנות אין להם קנס ואלו הן הבוגרת והמגורשת והאילונית והחרשת והגיורת [והשבויה] (והמשומדת) והמשוחררת ומי שיצאת עליה שם רע בילדותה שבאו שנים והעידו שתבעה אותן לזנות עמה. וחייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד וכל השאר יש להם קנס. ואין אדם משלם קנס בכל מקום בהודאת פיו אלא על פי עדים אבל משלם הוא בשת ופגם וצער בהודאת פיו. ותנן אלו נערות פסולות יש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית כדברי האומר גרי (אריות) [אמת] הן. הבא על השבויה ועל הגיורת ועל השפחה שנפדו [ושנתגיירו] ונשתחררו פחותות מבת ג' שנים ויום אחד. הבא על אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואחות אשתו [ואשת אחיו] ואשת אחי אביו אע"פ שהן בכרת אין בהן מיתת ב"ד. ואע"פ שאין דנין עתה דיני קנסות הכי הלכתא דאי תפיס לא מפקינן מיניה ובדין מוציא שם רע לא כתבתי כלום לפי שאין דנין דין זה אלא בפני הבית ובב"ד של עשרים ושלש לפי שיש בו דיני נפשות.
<h2>דף לט.</h2>
חייב אדם לישא את אנוסתו כדכתיב ולו תהיה לאשה, פי' אם אינה אסורה לו וסתם שדה אונס וסתם עיר פתוי. ומה בין אונס למפתה (שהאונס) [שהמאנס] נושא בעל כרחו ואפילו חגרת או סומה או קטועה והמפתה אינו כונס [אלא] לדעתו. (אונס) [מאנס] נותן קנס עם הנשואין והמפתה (לכשיכנוס) [לכשלא יכנוס]. אבל כנסה כותב לה כתובה ודיו. (אונס [מאנס] נותן צער ומפתה אינו נותן. והרמב"ם ז"ל כתב המפותה שלא רצתה להנשא למפתה או שלא רצה אביה ליתנה לו או שלא רצה הוא הרי זה נותן קנסה והולך ואין כופין אותו לכנוס ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. אבל האנוסה שלא רצתה היא או אביה להנשא לאונס הרשות בידם רצתה היא ואביה והוא לא רצה כופין אותו וכונס [ונותן קנס] ואינו מוציא לרצונו לעולם ואין לה כתובה שלא תקנו כתובה לאשה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזה אינו יכול להוציא היתה אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שנייה הרי זה לא ישאנה. וכן אם נמצא בה דבר ערוה אחר שכנסה הרי זה יגרשנה שנאמר ולו תהיה לאשה הראוייה לו. אונס שעבר וגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה. אין האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדים ואין צריך התראה ע"כ. ואינו חייב עד שתהיה נערה בתולה אבל בעולה או בוגרת לא.
<h2>דף מ.</h2>
ויתומה יש לה קנס וקנסה לעצמה באונס דאי במפתה סתמא מחלה לו ליה כיון דמדעתה עבד. והגיה עליו הר"ף ז"ל אך (ביתומה נמי) אם פירשה היתומה שאינה מוחלת לו חייב גם במפותה, ע"כ. אך אם יש לה אב קנסה לאביה וכן בושת ופגם וצער.
<h2>דף מ:</h2>
וקטנה מבת ג' שנים ויום אחד עד י"ב שנה וחצי יש לה קנס. וקנס שוה לכל אדם אבל בושת ופגם צריך אומד ב"ד הכל לפי המבייש והמתבייש. ופגם רואין אותה כאלו היא שפחה הנמכרת בשוק לאיש אחד שעשה לו עבדו קורת רוח כמה היה נותן בה יותר אם היא בתולה משהיתה בעולה.
